קצת עלינו

כי לפעמים חלומות מתגשמים

מי אנחנו

טל  וצפריר בעלי המקום.
חולמים בצוקים משנת 2003. הורים לשיר ונועם.

השאיפה שלנו

ליצור נווה מדבר ,מרחב העוטף כרחם מחד, אך פתוח למרחבים ולטבע מאידך. מרכז של מדיטציה ומודעות שיאפשר לכל אדם לעבור את התהליך הנכון לו.

מה אנחנו עושים

מאפשרים מרחב מוגן ותומך  למשתתפים ומנחים לעבור ולהעביר תהליכי מודעות גופנפש.

הסיפור שלנו

לצפריר ולי היה סיפור דומה עוד לפני שהכרנו.
שנינו היינו אחרי תואר, בתחילת קריירה מבטיחה ומתגמלת
צפריר מנהל מערכות מידע בהייטק ואני במסלול ניהולי במערכת הבריאות,
והרגשנו מתוסכלים מחוסר המשמעות.
כל אחד מאיתנו עזב את העבודה וטס להודו.
צפריר חזר והתחיל לעבוד כמורה ומחנך
ואני נסעתי לאשרם במדבר לתוכנית womp ונשארתי לגור שם עד שהכרנו.

צפריר

כילד היה לי חלום להיות מנהל גדול ועשיר. הייתי בטוח שאם שני אלו יתקיימו אני אהיה מאושר.
באוניברסיטה למדתי ניהול מערכות מידע ואחרי התואר התחלתי לעבוד בתחום המחשבים.
בשנה השנייה לעבודתי התחלתי להבין שאומנם אני מרוויח אחלה כסף וכל החלומות החומריים שלי ממומשים,
אבל עדיין יש תחושה של נביבות מבפנים.
באותה שנה, התחלתי ללכת לסדנאות מודעות שונות (התחלתי בטנטרה עם אורן גני ז"ל),
והלכתי ללא מעט פסטיבלי "רוחניות". בקיץ של אותה שנה, לאחר שנתיים של עבודה בהייטק,
בחרתי להתפטר מעבודתי ולקנות כרטיס טיסה בכיוון אחד להודו.
בחרתי לקחת לי שנייה פסק זמן מהחיים לטובת עצמי, ולטובת הבנה מה באמת ארצה להיות כשאהיה גדול,
וזאת אחרי שהבנתי שחלום הילדות כנראה לא ממש רלוונטי בחיי הבוגרים.
עוד לפני הטיסה להודו חבר ילדות סיפר לי על ישוב קהילתי חדש שעומד לקום ממש בקרוב בערבה – "צוקים",
ושהיו בו שטחים המיועדים לתיירות ואם אזדרז אז אולי אוכל לקבל שטח שכזה (עוד נחזור לזה).
טסתי להודו בסופו של דבר זה היה מסע של שנה בה הלכתי לסדנאות שונות – פעם ראשונה ויפאסנה, רייקי, בודהיזם ועוד. לבסוף אחרי שנה של מסע (בעיקר פנימי), החלטתי לשוב לארץ ולחפש מקום בו עדיין אוכל לחיות בארץ,
אבל בקצב אחר וסביבה אחרת מזו שיש במרכז, ורעיון צוקים צבר בתוכי תאוצה כפתרון אותו אני מחפש.
באותה שנה (שחזרתי מהודו) התחלתי את דרכי כמורה למתמטיקה ופיסיקה ומחנך כיתה, בתיכון ברחובות בו סיימתי כבוגר. במהלך שנה זו עשיתי לא מעט גיחות לערבה, במהלכן נחשפתי לתחום הבניה מבוץ וחבילות קש בקיבוץ לוטן,
ומהרגע הראשון התאהבתי בסוג בניה זה.
בתום אותה שנה קסומה, הבנתי כי הדברים בצוקים יעברו כנראה למימוש,
ולכן בחרתי לעזוב את העבודה כמורה בתיכון ולטוס לאוסטרליה, על מנת ללמוד את נושא הבניה מקש ובוץ
דרך התנסות (התנדבות) מעשית, אצל אחת מהחברות המובילות בעולם בתחום (בזמנו).
לאחר 3 חודשים של התנדבות המשכתי לעוד חצי שנה טיול בהודו,
ושם הבנתי כי במקום שאני אחפש כל פעם מקום אחר ללכת אליו לסדנאות,
אני אייצר מקום בצוקים שאליו יגיעו הסדנאות הכי טובות שאוכל לבקש.
עם חזרתי ארצה, הצטרפתי לחברי ערן גלבוע ששבועיים קודם כבר ירד להתיישב במה שעתיד להיות הישוב צוקים,
והחל להקים שם את מתחם התיירות שלו – מדברא.
זו הייתה שנה של עבודה משותפת ואפשרות ליישום הטכניקות שלמדתי באוסטרליה של בניה מבוץ.

טל

זוכרת את עצמי כילדה מסתכלת סביבי בתחושה קבועה שיש יותר מזה, שזה לא יכול להיות שאלו החיים.
שזו המהות, שזו המשמעות. שהם מפספסים משהו….זה לא יכול להיות שזה רק זה.
זה עורר בי רצון למצוא את המשמעות, חיפשתי תשובות בעיקר בספרים.

איפשהו בגיל 20 יצאתי עם מישהו שסיפר שהוא הולך להשתתף בקורס למדיטציה. הצטרפתי אליו.
זוכרת שזה היה הון בשבילי ושאמא שלי אמרה לי "אני מקווה שלא תצטרפי לאיזו כת".
גד תיק לימד את הקורס בביתו בכפר סבא. זוכרת שהוא כל הזמן אמר שאין צורך באמונה, רק התמדה בתרגול.
מדיטציה טראנסיננטלית מתרגלים בעזרת מנטרה פעמיים ביום כל פעם 20 דקות. העיקרון ברור…
כל פעם שאני מודעת שהמיינד נדד למקום כלשהו אני חוזרת להגות את המנטרה שלי.
תרגלתי את הטכניקה הזו במשך שנים. הרגשתי שהמדיטציה מנקה אותי מבפנים וזה היה נעים.
אחרי תרגול עקבי כמות שעות השינה קטנה, המתח ירד,  במשך הזמן מספיק היה שהייתי מתיישבת ומתחילה בהגייה של המנטרה ומיד הייתי מגיעה למקום הזה, השקט בתוכי.
לא היה בזה שום דבר רוחני, זה היה כלי מאד מוצלח לשיפור הwell being שלי, ולכן התמדתי.

נרשמתי ללימודי "ניהול מערכות בריאות" מתוך תקווה שזה יתן מענה לשני הצדדים שבי –
הצד הפרקטי, שיודע ואוהב לנהל ולארגן, יחד עם הצורך במשמעות, נתינה, ריפוי ועומק.

יום אחד, בערך באמצע התואר, ישבתי בחדר שלי במעונות
ועולה בי ויז'ן של מקום במדבר, מרכז של מודעות וריפוי ואני מציירת ומבינה שזה זה.
שנים אח"כ יסתבר שזה דומה להפליא לתכנון של צפריר למתחם.
ולמה שהוא היום "לב המדבר".

אחרי שחזרתי לארץ מהודו עברתי כל מיני גילגולים,
למדתי טיפול בפרחי באך, עוד ניסיון  למלא את החלל, את החוסר משמעות.
ואחרי שהקורס נגמר נרשמת ללימודי רייקי עם אלי נבון. ושם..שם נפתח בי משהו.
הוא אמר ולימד את כל מה שידעתי מפעם. ישבתי פעורת פה בעודי שומעת ורואה מישהו שמדבר את כל מה שידעתי.המשכתי איתו עד למאסטר ושם נבטה ההחלטה לשנות.
זה לא החיים שאני רוצה, חזרתי שוב לאותו הגלגל מעבודה לבילויים לשופינג לחברים. ריק.

בהמשך הייתי שותפה בניסיון להקים מרכז לסדנאות מודעות וריפוי עם מורה וקבוצה של אנשים, שלא הצליח.
בסופו של דבר מתוך אותו תסכול של חוסר משמעות בעשייה היומיומית,
החלטתי לנסוע לאשרם במדבר ולהצטרף לתוכנית הwomp.
באתי לשבועיים ונשארתי שנה.

אנחנו

ואז נפגשנו והיה די מדהים לגלות שזה חלום משותף.
שנינו רצינו להקים מרכז לסדנאות מודעות.
אין ספק שהמסע הזה לא היה קל.
זה היה לא פשוט בלשון המעטה.
בנייה עצמית בשיטה לא מוכרת, תקציב מוגבל, אינספור בירוקרטיות מול גופי מדינה לא פשוטים כלל,
שאותגרו עוד יותר מזוג האנשים שעומדים מולם עם אג'נדה שהייתה להם ממש לא ברורה.
וגם סקפטיות של המשפחות שלנו, השכנים…
אבל כשיש לך חלום והוא ברור, אז עוברים גם את הקשיים ולומדים מהכישלונות
והכל נהיה חלק מהדרך, הדרך שאנחנו נמצאים בה גם היום.
ב 8 שנים האחרונות המתחם מארח סדנאות גוף-נפש ואנחנו זוכים להגשים את החלום שלנו.
אז רק שתדעו שחלומות מתגשמים:)

מזמינים אתכם באהבה ללב המדבר,
טל וצפריר