כילד היה לי חלום להיות מנהל גדול ועשיר. הייתי בטוח שאם שני אלו יתקיימו אני אהיה מאושר.
באוניברסיטה למדתי ניהול מערכות מידע ואחרי התואר התחלתי לעבוד בתחום המחשבים.
בשנה השנייה לעבודתי התחלתי להבין שאומנם אני מרוויח אחלה כסף וכל החלומות החומריים שלי ממומשים,
אבל עדיין יש תחושה של ריקנות מבפנים.
באותה שנה, התחלתי ללכת לסדנאות מודעות שונות (התחלתי בטנטרה עם אורן גני ז"ל),
והלכתי ללא מעט פסטיבלי "רוחניות". בקיץ של אותה שנה, לאחר שנתיים של עבודה בהייטק,
בחרתי להתפטר מעבודתי ולקנות כרטיס טיסה בכיוון אחד להודו.
בחרתי לקחת לי שנייה פסק זמן מהחיים לטובת עצמי, ולטובת הבנה מה באמת ארצה להיות כשאהיה גדול,
וזאת אחרי שהבנתי שחלום הילדות כנראה לא ממש רלוונטי בחיי הבוגרים.
עוד לפני הטיסה להודו חבר ילדות סיפר לי על ישוב קהילתי חדש שעומד לקום ממש בקרוב בערבה – "צוקים",
ושהיו בו שטחים המיועדים לתיירות ואם אזדרז אז אולי אוכל לקבל שטח שכזה (עוד נחזור לזה).
טסתי להודו בסופו של דבר זה היה מסע של שנה בה הלכתי לסדנאות שונות – פעם ראשונה ויפאסנה, רייקי, בודהיזם ועוד. לבסוף אחרי שנה של מסע (בעיקר פנימי), החלטתי לשוב לארץ ולחפש מקום בו עדיין אוכל לחיות בארץ, אבל בקצב אחר וסביבה אחרת מזו שיש במרכז, ורעיון צוקים צבר בתוכי תאוצה, כפתרון אותו אני מחפש.
באותה שנה (שחזרתי מהודו) התחלתי את דרכי כמורה למתמטיקה ופיסיקה ומחנך כיתה, בתיכון "קציר" ברחובות בו הייתי בעצמי תלמיד. במהלך שנה זו עשיתי לא מעט גיחות לערבה, במהלכן נחשפתי לתחום הבניה מבוץ וחבילות קש בקיבוץ לוטן,
ומהרגע הראשון התאהבתי בסוג בניה זה.
בתום אותה שנה קסומה, הבנתי כי הדברים בצוקים יעברו כנראה למימוש,
ולכן בחרתי לעזוב את העבודה כמורה בתיכון ולטוס לאוסטרליה, על מנת ללמוד את נושא הבניה מקש ובוץ
דרך התנסות (התנדבות) מעשית, אצל אחת מהחברות המובילות בעולם בתחום (בזמנו).
לאחר 3 חודשים של התנדבות המשכתי לעוד חצי שנה טיול בהודו,
ושם הבנתי כי במקום שאני אחפש כל פעם מקום אחר ללכת אליו לסדנאות,
אני אייצר מקום בצוקים שאליו יגיעו הסדנאות הכי טובות שאוכל לבקש.
עם חזרתי ארצה, הצטרפתי לחברי ערן גלבוע ששבועיים קודם כבר ירד להתיישב במה שעתיד להיות הישוב צוקים,
והחל להקים שם את מתחם התיירות שלו – מדברא.
זו הייתה שנה של עבודה משותפת ואפשרות ליישום הטכניקות שלמדתי באוסטרליה של בניה מבוץ.

אחרי שלו שנים שחייתי בצוקים ורגע לפני קבלת האישורים הנדרשים להקמת המקום, הכרתי את טל וגיליתי שזה חלום משותף.

שנינו רצינו להקים מרכז לסדנאות מודעות.
אין ספק שהמסע הזה לא היה קל (בלשון המעטה).
בנייה עצמית בשיטה לא מוכרת, תקציב מוגבל, אינספור בירוקרטיות מול גופי מדינה לא פשוטים כלל,
שאותגרו עוד יותר מזוג האנשים שעומדים מולם עם אג'נדה שהייתה להם ממש לא ברורה.
אבל כשיש חלום, נחישות והתמדה, אז עוברים גם את הקשיים ולומדים מהכישלונות וממשיכים בדרך.

בסביב פסח של 2024, החלטנו טל ואני על פרידה ברמה המשפחתית שהובילה להחלטה על פירוק השותפות גם במקום הקסום שהקמנו ונהלנו יחדיו שנים רבות. 

מעריך מאוד את השנים המשותפות ויודע שהמקום לא היה מגיע לאן שהגיע ללא שותפות זו ביננו, וההתסכלות על המקום כמעין "ילד" נוסף שגידלנו וצפינו בו באהבה גדל ומתפתח, כאשר כל אחד מאתנו מביא את הצבע של ל"ילד המשותף"

וכעת, יצאתי לדרך חדשה של ניהול המקום ללא העזר שכנגדי.

אל צוות המקום הצטרפה ירדן פלגי השחליפה את טל בכל הקשור להזמנות וקשרי לקוחות מול המנחות ומהמנחים שלנו.


איזה כיף שזכיתי להגשים חלום ולהמשיך ולחוות אותו יום יום♥

מחכה לראותכם בלב המדבר,
צפריר